תודעה עוזבת

טוב, אחרי למעלה משנתיים הגיע הזמן. הבלוג מעתיק את משכנו לאכסניה המכובדת והמהוללת של ההם, אותה יחלוק עם הסיפור האמיתי והמזעזע, החברים של ג’ורג’, גם-שם ומזיחים קדימה.

רגע לפני העזיבה אני חייב להודות לצוות בלוגלי.

היה לי בלוג בישראבלוג והיה לי יומן ב-LJ, לעזאזל, היה לי אפילו יומן ב-diaryland בסוף שנות התשעים, היה לי שם משתמש בבלוגיה של תפוז, והיתה אפיזודה בקפה דה מרקר. איכשהו, ולא במקרה אני חושב, רק בבלוגלי הצלחתי להתמיד מעבר לכמה פוסטים של פתיחה מהוססת.

אבל, כאמור, הגיע הזמן להמשיך הלאה.

לא יהיה הבדל גדול בין הבלוג במשכנו החדש לבין הבלוג הנוכחי. כל הפוסטים והתגובות כבר יוצאו לשם (לפני יומיים, כך שיש כמה תגובות שלא מופיעות שם), מי שמנוי על הרסס של הבלוג דרך פידברנר (לרבות מנויי אימייל) יועבר אוטומטית (אני מקווה) מייד אחרי הפוסט הזה אל הפיד החדש. הבלוג החדש, נכון לעכשיו, נראה פחות או יותר בדיוק כמו הנוכחי, ולמעט תוסף שמאפשר לקבל עדכונים על תגובות חדשות באימייל אין בו בשורות של ממש לעת עתה.

למען גוגל, הדורות הבאים וכל מי שקישר פעם לבלוג הזה אני משאיר אותו כמו שהוא (ותוהה אם כדאי לסגור אותו לתגובות או לא?)

תודה לכל מי שקורא, קרא והגיב כאן. שוב תודה לצוות בלוגלי. למיטל ואיתמר אני כבר אגיד תודה בבלוג החדש.

מה אתם עוד עושים פה? לכו לשם.

חדי העין שביניכם אולי הבחינו בתגובה של גבעון שניר לפוסט “דברים מופרכים שלמדתי מוולפרם אלפא”

מישו שלח לי לינק לכל הדיון הזה (עלי) אני מגיב פה כי לא יודע איך ליצור קשר אחרת. אני מואשם בכל מיני דבים שזה מעניין ביותר.
אם מעוניין לשמוע את דעתי……..

לקח לי כמה שניות להיזכר במה מדובר. גבעון שניר עמד במרכז פוסט אורח שתרם מרמיט לפרויקט מהרעים (הפוסט פורסם מוקדם יותר אצל מרמיט ומאז פורסם גם פוסט נוסף של מרמיט שאפשר לראות בו הכאה חלקית על חטאי הניסוח של הפוסט המקורי). כתבתי לגבעון שניר ואמרתי לו שאשמח לשמוע את דעתו.

אני מביא כאן את תגובתו של שניר, שנשלחה אל מרמיט, כלשונה (את התשובה שלי אשמור לתגובות):

אני רוצה להתחיל מהכותרת “הרעים” – אני חושב שכאשר עוסקים בבידור\אומנות\טלויזיה - תרבות: העיסוק של הגדרות טוב ורע לאורך ההיסטוריה נעשתה על ידי מיני מוסדות חשוכים החל מן המונרכיות דרך הכנסייה ועד למשטרים טוטאליטארים שכולם עסקו בלהגדיר מה טוב ומה רע, ככה שאני ממליץ למי שבא לשפוט תרבות במונחים של מה טוב ומה רע שיחשוב היטב למה הוא מטיף. אני מקפיד תמיד לדבר על מה אני אוהב או לא אוהב.

יתרה מזאת – בימינו כשכל אזרח נהנה משפע של ערוצי טלויזיה  vod אינטרנט וכו’ יכול הצופה לבחור מה הוא רוצה לראות. אף אחד לא חייב לראות את מפרץ האהבה או האח הגדול.

ולסיכום התפקיד החינוכי של הטלויזיה – כאב לשתי בנות , מעולם לא בניתי על הטלויזיה שתחנך את בנותיי, אני לא חושב שהטלויזיה יכולה להיות שכזו (כולל הטלויזיה החינוכית) המדיום הטלויזיוני בנוי של שטחיות ורגעי שיא דרמטים או רגשיים כל כמה דקות וכל זאת כדי לענות על הגדרתו של מארשל מקלוהן (המדיום הוא המסר) “טלויזיה היא מכשיר שנועד למכור צופים למפרסמים” 

הסוגייה היא מורכבת ומעניינת והייתי יכול להכתוב על הרבה אבל אני חייב להכנס לפגישה על פרוייקט הטראש-ריאלטי החדש שאני מפתח.

אחד היתרונות של קצב כתיבה מתון יחסית בבלוג הוא האופן שבו כל מיני נושאים שונים נדבקים זה לזה בזמן שטיוטות פוסטים מתגלגלות להן בראש. מצד שני יוצאים מזה פוסטים די ארוכים.

סקר דעת קהל בלתי תלוי קובע כי 73% מילדי הוט ובני משפחת סלקום סבורים שלהתקשר מקו בזק בבית של תנובה זה הכי מגניב

מי שעוקב אחרי הבלוג הזה, ולו באופן חלקי, יכול לדעת שאין לי חיבה יתרה לעולם הפרסום. ואף על פי כן, מעת לעת, אני מנסה להעמיד פנים, לשוב לימים שבהם הייתי משלם במיטב דמי הכיס שלי כדי לצפות במקבץ פרסומות יצירתיות מרחבי העולם בסינמטק, יוצא החוצה ונאנח על דלותו של תחום הפרסום הישראלי.

את העמדת הפנים הזו, אם להודות על האמת, אני שומר לרגעים בהם נדמה לי שגם אותו נער שעיניו בורקות מפרסומת לסיגר (Happiness is a cigar called Hamlet, the mild cigar) היה נתקף זעם מול הזבל המושלך אליו.

להמשך קריאה »

דרך פיד הפריטים המשותפים הגעתי לאיזו כתבה בערוץ הפנאי של כלכליסט. טוב, בעצם לא הגעתי, איכשהו קרה שהקישור נשבר בדרך ומצאתי את עצמי מול הודעת שגיאה. דווקא השגיאה הזו היא שהובילה אותי לשים לב ל-URL של אותה כתבה וממנו לצאת למסע קצרצר בנבכי התת-מודע הגלוי למדי של כלכליסט.

להמשך קריאה »

קשה לחשוב על המחשה קיצונית וברורה יותר לדרך הארוכה שעבר הסושי הישראלי מימיה הראשונים של טקאמארו לפני קרוב לעשרים שנים ועד לתחרות בשווארמה על תקציב ארוחת הצהריים המדולדל של פרולטריון ההיי-טק בעת מיתון.

נו, כן, לדבר על וולפרם אלפא זה לגמרי לפני שבועיים וחצי, אז מה.

להמשך קריאה »

ועכשיו זה.

* כן, אני יודע שסביר להניח שזה לא יעבור בסוף (בינתיים), אבל רבאק זה מתקרב.

רצה הגורל וארבעה אנשים שאין מנוס מלכנותם אלפא-בלוגרים מצאו לנכון לקשר לפוסט הקודם שלי (על מסודרים). בקנה המידה של בלוג צנוע כמו זה מדובר באירוע קוסמי כמעט הממלא את הלב בגאווה. אבל לו היה העניין מסתכם ביצר רהבתנות וברצון לנופף בקישורים האלה הייתי מסתפק בציוץ ששחררתי בעניין מוקדם יותר היום.

למרבה השמחה נדמה שיש גם מה ללמוד מארבעת הקישורים האלה ומהדינמיקה השונה כל כך של כל אחד מהם.

להמשך קריאה »

אחד הפוסטים הראשונים שנכתבו בבלוג הזה היה ביקורת על הפרק הראשון של מסודרים. כתבתי אז שאהבתי אותו, אבל היתה לי גם ביקורת על האופן הנלעג שבו הוצג הצד הטכנולוגי בסיפור ההצלחה של החבורה. אתמול, בפרק הפתיחה של העונה השנייה נדמה שהובהר סופית היחס המבטל של היוצרים לכל מה שאמור לעמוד בבסיס הסיפור שלהם (גם אם רק ברקע). רגע השפל, לטעמי לפחות, נרשם כשגיא (אסף הראל) דיבר על “אלוגריתמים”, אבל בקלות אפשר להוסיף עליו את שעור התכנות שנראה והתנהל כמו שעור חברה בבית ספר יסודי (גם אם בעלילה נאמר לנו שהקורס כבר בשלב מתקדם מאוד), ואת העיסוק החובבני והחפפני ברעיון שעליו אמור להיות הסטארט-אפ הבא של החבורה להיות מושתת.

אבל אז הבנתי שאני מתרעם לריק. כי מסודרים היא בכלל לא סדרה על סטארט-אפ טכנולוגי.

הקביעה הזו, לכאורה לפחות, היא הרי טריוויאלית. כולם יודעים שהמכירה הנוצצת בפתיחת העונה הראשונה היתה רק וו לתלות עליו את הדינמיקה החברתית של ארבעה ארכיטיפים ישראליים מול ההתעשרות המהירה. אבל גם זה, במידה רבה, אינו הנושא האמיתי של מסודרים. מסודרים היא, נדמה לי, סדרה על עצמה, סדרה על טלוויזיה, על ערוץ 2 ועל קשת.

מסודרים (תמונת יחצנות, אסנת רום - קשת)

להמשך קריאה »